על חוש הריח, ריח גוף, אינטימיות, והאפשרות להקשיב מחדש למה שהגוף מספר
מאמר עומק | כ־10 דקות קריאה בנחת
ריח של ניקיון, או ניקיון באמת?
יש משהו מוזר ביחסים שלנו עם ריח.
חולצה יכולה להיות נקייה לחלוטין: בלי כתם, בלי לכלוך, בלי זיעה.
אבל אם אין לה את הריח המוכר של נוזל הכביסה, רבים מאיתנו ירגישו שהיא לא באמת נקייה.
הפה יכול להיות נקי: השיניים צוחצחו, שאריות המזון הוסרו, החניכיים נקיות.
אבל אם לא נשאר בפה הטעם החריף של המנטה – משהו בתחושת הניקיון מרגיש חסר.
גם בית יכול להיות נקי: הרצפה שטופה, הכלים במקום, השיש מבריק, הפח רוקן.
אבל בלי ריח של אקונומיקה, סבון רצפה או מבשם אוויר, יש אנשים שעדיין ירגישו שהוא לא באמת נקי.
והגוף?
אדם יצא מהמקלחת.
העור נשטף. השיער נחפף. הזיעה ירדה. אין שום ריח חריג. הכול פיקס.
ובכל זאת, היד נשלחת כמעט אוטומטית לדאודורנט או לבושם.
זה לא בהכרח שהגוף מלוכלך או מסריח.
אולי פשוט התרגלנו שבלי ריח של מוצר מסחרי, משהו בתחושת הניקיון מרגיש חסר.
ואולי מה שמפריע לנו באמת זה:
שהגוף עדיין מריח כמו עצמו.
מי לימד אותנו מהו ריח “ראוי”?
אני שואל את עצמי:
איך בכלל למדנו מהו ריח גוף “מסריח”?
מי לימד אותנו איזה ריח גוף הוא בריא, חי, אנושי – ואיזה ריח הוא בעיה?
האם יש דבר כזה ריח גוף ראוי?
אם אני מתבונן בזה בכנות, אני לא בטוח שגדלתי בתוך תרבות שלימדה אותי שיש ריח גוף לגיטימי.
לא ריח גוף טוב.
אפילו לא ריח גוף סביר.
פשוט ריח גוף לגיטימי.
כמעט כל ריח טבעי שיצא מהגוף סומן מראש כמשהו שצריך לטפל בו:
לשטוף.
לבשם.
לכסות.
להעלים.
ופעם, נדמה לי, ניקיון היה תהליך חושי יותר.
שפשפנו. שטפנו. אווררנו. הסרנו לכלוך. בדקנו במגע, במראה, בתחושה וגם בריח.
הריח לא היה קישוט בסוף התהליך.
הוא היה חלק מהבדיקה.
האם זה נקי?
האם זה טרי?
האם זה בריא?
האם יש כאן משהו שדורש תשומת לב?
ונשארנו עם הסימן החיצוני שאמור להעיד שהכול נקי.
ריח של כביסה.
ריח של מנטה.
ריח של אקונומיקה.
ריח של דאודורנט.
לא תמיד הניקיון עצמו – אלא הריח של המוצר שאמור לאשר לנו שהכול בסדר.
וכשנשאר רק האישור, בלי ההקשבה שקדמה לו, נשארת קליפה:
ריח של ניקיון בלי בהכרח ניקיון.
ריח של היגיינה בלי בהכרח בריאות.
ריח נעים שלפעמים מסתיר יותר ממה שהוא מגלה.
וכאן הריח מפסיק להיות רק עניין של נעים או מגעיל ומתחיל לפתוח מחילת ארנב
האם מוכנים להיכנס?
חוש שנולד כדי לקרוא את המציאות, התחיל לשמש אותנו כדי לכסות אותה.
החוש הבראשיתי
ריח איננו רק עוד חוש.
הוא אחת מצורות התקשורת העתיקות ביותר של החיים.
הרבה לפני שפה.
הרבה לפני תרבות.
הרבה לפני שלמדנו להסביר את העולם במילים.
החיים כבר תקשרו דרך כימיה.
דרך מולקולות באוויר.
דרך ריח.
חוש הריח עתיק יותר מכל סיפור שסיפרנו על עצמנו.
עתיק יותר מהלאום שלנו.
מהדת שלנו.
מהשפה שלנו.
ואולי בגלל זה הוא עדיין פוגש אותנו במקום כל כך עמוק.
הוא מהיר.
מיידי.
ישיר.
עשן מריח כמו סכנה.
ריקבון מריח כמו קריאה: שים לב.
פרי בשל מעורר רוק.
פרי רקוב מעורר דחייה.
חדר חנוק גורם לנו לרצות לפתוח חלון עוד לפני שהסברנו לעצמנו למה.
התגובה מגיעה לפני שהמחשבה מספיקה להתארגן.
אנחנו לא צריכים להסביר לעצמנו מה אנחנו מרגישים.
הגוף כבר יודע.
בטבע, ריח כמעט אף פעם לא עומד לבד.
הוא קשור למשהו שקורה.
פרח לא “מריח טוב” כדי שיהיה לנו נעים.
הוא קורא למאביקים.
פרי לא מפיץ ריח סתם.
הוא מודיע שחומרי ההזנה והזרעים הגיעו לרגע הנכון שלהם.
ריח האדמה אחרי גשם הוא לא רק משהו שעושה נעים בלב.
זו הקרקע שמתעוררת: לחות, חיידקים, פטריות, חיים שחוזרים לנוע.
עוד לפני שראינו את המים – האדמה כבר סיפרה לנו שהם הגיעו.
הגוף גם מדבר בריח
גם הריח שלנו אינו “סתם ריח גוף”.
הוא משתנה עם תזונה, שינה, מתח, הורמונים, מיניות, מחלה, פחד, עייפות וחיוניות.
כלומר, ריח הוא לא תוספת למציאות.
הוא עקבה של המציאות.
משהו משתנה והריח הוא אחד הסימנים לכך.
לפני מילים, לפני אבחנות, לפני מדדים ומספרים,
הגוף כבר ידע לזהות דרך הריח שמשהו השתנה ושווה לשים לב.
עם השנים התחלתי לשים לב שהריח של אנשים אינו קבוע.
לא רק בין אנשים שונים.
גם אצל אותו אדם.
הייתי מריח אצל זוגתי ריח אחר בתקופות של מתח.
ריח אחר כשהייתה חולה.
ריח אחר סביב הווסת.
וריח שונה לגמרי בתקופות רגועות, בריאות וחיוניות.
אותה אישה.
אותו גוף.
ריח אחר.
גם אצל אנשים שהכרתי לאורך זמן ראיתי דפוס דומה.
אחרי שבועות של לחץ, חוסר שינה או עומס – הריח השתנה.
לפעמים הוא היה פחות נעים לי, פחות מושך.
ואחרי מנוחה, החלמה או תקופה טובה – משהו בו התרכך, נפתח, חזר להיות חיוני.
ופתאום התחיל ליפול לי אסימון:
אם ריח של אדמה מספר שירד גשם,
וריח של פרי מספר אם הוא בשל,
וריח של מזון מספר אם הוא טרי או מקולקל
כנראה שגם ריח של אדם נושא מידע.
גם המדע מזכיר לנו כמה המערכת הזאת עמוקה ומורכבת.
לבני אדם יש מאות סוגים שונים של קולטני ריח,
בערך 400 גנים פעילים שמקודדים לקולטני ריח
אחת ממשפחות הגנים הגדולות בגוף.
לשם השוואה, ראיית הצבע שלנו, החוש שעליו התרבות המודרנית נשענת כמעט בכל רגע, מבוססת בעיקר על שלושה סוגי קולטני צבע.
זה לא אומר שריח “חשוב יותר” מראייה. אבל זה כן מזכיר לנו שחוש הריח זו מערכת עתיקה, עשירה ומתוחכמת מאוד, שמחוברת עמוק לרגש, לזיכרון, למשיכה, לסכנה ולתחושת בית.
ריח אחד יכול להחזיר אדם ברגע לילדות.
להציף געגוע.
להפעיל טראומה.
לעורר קרבה.
לסמן שמשהו השתנה.
כלומר, יש לנו מערכת מידע ביולוגית עתיקה ומתוחכמת להפליא.
מערכת שנועדה לקרוא ולהתכתב עם החיים.
אבל במקום ללמוד להקשיב לה, נתנו לתעשיות הריח להשתמש בה בשבילנו.
הן מלמדות אותנו מה אמור להריח נקי, בריא, גברי, נשי וראוי.
ואנחנו נשארים לבחור בין שמפו בריח “מפל קריסטלי”, סבון בריח “רעננות טרופית”, ודאודורנט שמבטיח לנו, כמעט בגלוי, שלא נריח כמו עצמנו.
הריח שלא הצלחתי להסתיר.
כילד קראו לי “רוסי מסריח”.
כמו הרבה ילדים, גם אני למדתי שריח הוא בעיה.
אם יש ריח – צריך לכסות אותו.
אם יש ריח – צריך לתקן אותו.
אם יש ריח – כנראה שמשהו בי לא בסדר.
קשה להסביר כמה חוסר ביטחון וכמה עוגמת נפש יכולים להיכנס לתוך משפט כזה, ילד שרק רצה להרגיש שייך ומסוגל לעשות הכל כדי להיות חלק.
אני זוכר את עצמי מרסס כמויות של דאודורנט.
אני זוכר צריבה,
כאבי ראש ושיעול.
אבל יותר מכל אני זוכר את התחושה שמשהו בי, ברמה הכי בסיסית, לא ראוי כפי שהוא.
כשאומרים לילד שהוא “מסריח”, הוא לא תמיד שומע רק ביקורת על ריח. הוא עלול לשמוע:
משהו בי דוחה.
משהו בי לא ראוי לקרבה.
משהו בי צריך להסתתר.
זה כאב של ילד שרק רצה להרגיש שייך, והיה מוכן לעשות כמעט הכול כדי שלא ידחו אותו בגלל משהו כל כך בסיסי בגוף שלו.
בושה מריח היא לא בושה רגילה.
היא נוגעת במשהו חשוף מאוד.
כי ריח הוא לא משהו שאני לובש מבחוץ.
הוא יוצא מתוכי – מהגוף, מהחיים שקורים בי.
הריח יוצא ממני לפני שאני מספיק לבחור איך להציג את עצמי.
במובן הזה, הריח מרגיש כמעט כמו חתימה אישית של הגוף. משהו בראשיתי, חי ואמיתי שיוצא ממני לפני שאני מספיק לבחור איך להציג את עצמי.
אולי לכן הפחד “שיריחו אותי” הוא בעצם פחד עמוק כל כך:
שיפגשו בי משהו שלא הצלחתי לערוך ויחליטו שהוא לא ראוי לקרבה.
כשהריח פותח שער אל הגוף החי
מעניין לראות שאנחנו עושים לריח משהו שדומה למה שאנחנו עושים בתחומים רבים אחרים בחיינו.
רוב הדברים שאנחנו מציגים לעולם עוברים עריכה.
תמונת הפרופיל שלנו אינה אנחנו.
היא האופן שבו היינו רוצים להיתפס.
הבגדים שלנו אינם אנחנו.
הם הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו באותו יום.
גם המילים שלנו עוברות עריכה.
אנחנו בוחרים מה לומר, מה לא לומר, מה לחשוף, מה להסתיר, ומה יגרום לנו להיראות חכמים יותר, רגועים יותר, מוצלחים יותר או מקובלים יותר.
אבל הריח?
הריח יוצא לפני העריכה.
לפני יחסי הציבור.
לפני הפילטר.
לפני הדמות.
הוא לא שואל אותנו איך היינו רוצים להיתפס.
הוא פשוט שם.
אולי משום כך ריח שייך למרחב אינטימי כל כך.
כדי להריח אדם צריך להתקרב.
לא לתמונה או למותג שהוא בנה סביב עצמו.
לא לדעות או לסיפור שהוא מספר על עצמו.
אלא לאדם עצמו.
לגוף החי שלו.
למשהו הפשוט, הישיר והלא מתווך שעולה מתוכו.
מפעים לחשוב שבעולם שבו כמעט הכול הפך לייצוג, הריח הוא עדיין אחד הדברים הקרובים ביותר לדבר עצמו.
ואולי בגלל זה אנחנו מתקשים כל כך לפגוש אותו.
כי הוא מזכיר לנו שיש בנו משהו שלא ניתן לערוך ולפלטר.
משהו חי.
משהו כן.
עם השנים גיליתי שריח יכול להיות גם שער לקרבה, לאינטימיות, לארוס.
הריח הטבעי של אישה אהובה למשל, יכול לעורר בי קרבה לפני שהמחשבה מספיקה להסביר למה.
משהו בגוף מזהה חיים, מוכרות, משיכה, בית.
לא ריח של בושם.
לא ריח של מוצר.
ריח של גוף חי, קרוב, מוכר.
ריח שיש בו בית.
תשוקה.
חייתיות.
קרבה.
וזה בעיניי אחד הדברים העצובים בתרבות שלנו:
שדבר שהיה יכול להיות שער לקרבה, לאינטימיות ולהקשבה הפך אצל רבים מאיתנו למקור של פחד, בושה והסתרה.
ריח לא חייב להיות רק משהו שנרתעים ממנו.
לפעמים הוא יכול להיות הזמנה להתקרב. עוד שכבת תקשורת. עוד דרך שבה הגוף מספר משהו לפני שהמילים מגיעות.
כשהריח חוזר להיות שפה
אני מנסה לדמיין חברה שלא שכחה להריח.
חברה שבה ריח הוא עוד שכבת מידע.
כמו טון דיבור.
כמו מבט.
כמו שפת גוף.
חברה שבה ריח אינו מיד עלבון או מבוכה.
אינו מיד הזמנה להסתרה.
אלא עוד ערוץ תקשורת.
חברה שבה אדם קרוב יכול לומר:
“אתה נראה בסדר, אבל משהו בך מריח מותש לאחרונה. מה עובר עליך, אחי?”
חברה שבה אם הריח של מישהו משתנה, לא ממהרים לשפוט אותו, אלא מתעניינים.
האם הוא ישן מספיק?
האם הוא בלחץ?
האם הוא חולה?
האם הגוף שלו מבקש משהו?
חברה שבה בני זוג מכירים לא רק את המילים זה של זו.
אלא גם את השפה הלא־מילולית של הגוף.
חברה שבה אנחנו פחות עסוקים בלכסות
ויותר עסוקים בלהקשיב ולהיות.
מוזר לחשוב על זה, אבל במשך רוב ההיסטוריה של החיים ריח היה מידע.
ורק לאחרונה החלטנו שהוא תקלה.
ואולי השאלה הגדולה איננה האם ריח הוא טוב או רע.
השאלה היא מה איבדנו כשהפסקנו להקשיב לו.
כי ריח מעולם לא היה רק ריח.
הוא היה מידע.
הוא היה תקשורת.
הוא היה קשר.
אחד הערוצים שבהם החיים סיפרו לחיים אחרים מה קורה.
קליפות במקום חיים
כי התרבות שלנו אוהבת ״קליפות״.
סמלים של חיים במקום חיים.
בושם “יער פראי” במקום לצאת ליער.
קרם אנטי־אייג׳ינג במקום ללמוד לכבד זמן.
סרטון “חיבור לגוף” במקום לשהות רגע בגוף עצמו.
ואני לא אומר את זה מבחוץ.
אני חי בתוך זה כמו כולם.
גם אני קונה מוצרים.
גם אני מתבלבל לפעמים בין הסמל לדבר עצמו.
גם אני רוצה לפעמים להריח “נכון”, במקום לעצור ולפגוש את מה שבאמת קורה.
אבל אולי זה בדיוק הצעד הראשון:
לא לשנות הכול מחר בבוקר.
לא לזרוק את כל הסבונים, הדאודורנטים ומרככי הכביסה.
לא להפוך ריח גוף לאידיאולוגיה חדשה.
רק להשתהות רגע אחד קטן בין הריח לבין התגובה האוטומטית.
האומץ להריח מחדש
רגע שבו אפשר לשאול:
האם אני באמת מנקה או רק מכסה?
האם יש כאן לכלוך או פחד שירגישו אותי?
האם הגוף שלי מבקש תשומת לב או שאני ממהר להשתיק אותו?
לשאול: מה הריח שלי מספר לי?
האם הריח הזה מספר על מאמץ, מתח, מחלה, תזונה, עייפות, קרבה, חיוניות?
כי ריח אינו רק בעיה שצריך לפתור.
לפעמים הוא מידע.
לפעמים הוא זיכרון.
לפעמים הוא סימן שמשהו השתנה.
לפעמים הוא דרך שבה הגוף מדבר לפני שהמילים מגיעות.
ואולי ללמוד להריח מחדש זה לא רק עניין של אף.
זהו תרגול של קרבה.
אי אפשר להריח דרך מסך.
אי אפשר להריח דרך רעיון.
אי אפשר להריח חיים בלי להתקרב אליהם.
להתקרב אל הגוף.
אל האדם שמולנו.
אל עצמנו.
אל החיים בלי האריזה.
וזה לא תמיד נעים.
לפעמים זה מביך.
לפעמים זה חושף.
לפעמים זה דורש מאיתנו להודות שמשהו מבקש תשומת לב.
אבל אולי דווקא שם מתחיל משהו להתרפא.
זה לא פשוט ודורש לא מעט אומץ.
האומץ להתקרב אל החיים עוד קצת, כדי שהם יוכלו לגעת בנו בחזרה.