חיים יוצרים תנאים לעוד חיים – סוקצסיה

איך מערכת אקולוגית נבנית שכבה על שכבה

כ-10 דקות קריאה

תחשבו על חלקת אדמה אחרי שריפה. או שדה שנחרש וננטש.

בהתחלה נדמה שאין שם הרבה: קרקע חשופה, שמש חזקה, מעט צל, מעט חומר אורגני, רוח שמייבשת וסוחפת. אם פשוט נשאיר את המקום לנפשו ונחזור אליו שוב ושוב לאורך השנים, נגלה שהוא לא נשאר אותו דבר.

יש סדר מסוים בדרך שבה החיים חוזרים ומתארגנים.

לא תקום שם מיד יער בוגר. קודם יגיעו מי שמסוגלים להתמודד עם התנאים שיש עכשיו.

הראשונים שמגיעים

באקולוגיה קוראים להם לפעמים מינים חלוצים
צמחים ויצורים שמסוגלים להתבסס במקום שבו עדיין קשה לאחרים לחיות.

אלה יכולים להיות עשבים מהירים, חד־שנתיים, צמחים שמפזרים הרבה זרעים, חיידקים, פטריות ויצורים קטנים שמסתדרים עם שמש, יובש, קרקע ענייה והפרעות.

הם לא "פחות מפותחים" ולא סתם עשבים מעצבנים שתקועים בדרך ליער. הם מתאימים בדיוק לשלב שבו המקום נמצא.

והדבר המעניין הוא שהם לא רק חיים בתנאים האלה, הם משנים אותם.

שורשים חודרים לקרקע ופותחים בה מעברים. כשהגשם מגיע, למים קל יותר להיכנס פנימה במקום לזרום על פני השטח ולקחת איתם את הקרקע.
העלים והגבעולים מצלים מעט על האדמה ומאטים את ההתייבשות.
כשהצמחים מתים, הם משאירים אחריהם שורשים וחומר אורגני. חרקים, פטריות ומיקרואורגניזמים מפרקים אותו, וחלק ממנו חוזר לקרקע.

אחרי עונה אחת אולי השינוי קטן. אבל המקום כבר אינו בדיוק אותו מקום.

יש קצת יותר כיסוי, יותר חומר אורגני, יותר שורשים, יותר מסתור ולעיתים גם יותר לחות.

ופתאום יכולים לחיות שם יצורים שקודם לא הצליחו.
אפשר לקרוא להם בשפה שלנו: יצורים יותר ״מפונקים״.

כל שלב משנה את הבמה

מגיעים צמחים שזקוקים לתנאים מעט פחות קשים. אחריהם אולי שיחים. בהמשך עצים צעירים. הצל משתנה, הרוח נחלשת, שורשים מגיעים לעומקים אחרים, ציפורים מביאות זרעים, פטריות מתבססות וחומר נוסף חוזר לקרקע.

כל יצור מגיע לעולם שכבר עוצב במידה מסוימת בידי מי שהיה כאן לפניו ובזמן שהוא חי, גם הוא משנה את התנאים עבור מי שיבוא אחריו.

והדפוס הרחב שמתגלה שוב ושוב הוא יפה בפשטותו: חיים יוצרים תנאים לעוד חיים. כל דור משאיר אחריו קרקע קצת אחרת, יותר חומר, יותר מבנה, יותר יחסים ובמובן הזה מכין, ולעיתים ממש “מפנק”, את הדור הבא.

לתהליך הזה קוראים סוקצסיה ( succession, בעברית גם מעכובת): השינוי ההדרגתי בהרכב ובמבנה של מערכת אקולוגית לאורך זמן.

חשוב לדייק: הסוקצסיה אינה מסלול קבוע שבו כל מקום בהכרח מתקדם מאותם עשבים, לשיחים ולבסוף ליער, ולא כל שלב הוא בהכרח “טוב יותר” מהקודם. בכל מערכת התהליך מושפע מהאקלים, הקרקע, ההפרעות, המינים שכבר נמצאים במקום ועוד הרבה תנאים. לפעמים יצורים שמגיעים מוקדם מקלים על מי שיבוא אחריהם, לפעמים הם מתחרים בהם ולפעמים אפילו מעכבים אותם.

אבל התמונה הרחבה יפה בפשטותה:

החיים משנים את התנאים, והתנאים החדשים משנים את מי שיכול לחיות שם.

וכך המערכת ממשיכה להתפתח.

כמו יישוב שנבנה מאפס

אפשר לחשוב על סוקצסיה כמו על יישוב חדש שקם במקום שעדיין אין בו כמעט כלום.

בהתחלה מגיעים החלוצים.
אלה שיודעים להסתדר בתנאים בסיסיים: להקים מחסה, לפתוח דרך, להביא מים, לעבוד עם הידיים, לבנות, לסחוב, לתקן, להסתדר ולחיות בחוסר ודאות ואי נוחות.

אחרי שיש דרך, מים ומקום לישון, יכולים להגיע עוד בעלי מקצוע: נגרים, נפחים, בנאים, חקלאים, טבחים, בעלי מלאכה, אנשים שיודעים לייצר מזון, כלים ותשתיות. היישוב מתחיל להחזיק את עצמו.

אחר כך מגיע שלב נוסף.
יש כבר יותר יציבות, ולכן יכולים להגיע משפחות, ילדים, מורים, רופאים, סוחרים. נוצרים בתים קבועים יותר, חנויות, בית ספר, מרפאה, שוק, מקומות מפגש.
הקשרים בין האנשים נעשים מורכבים יותר.

בהמשך, כשהבסיס כבר קיים ויש קצת יותר ביטחון ושפע, יכולים להופיע גם מקצועות שלא עוסקים רק בהישרדות היומיומית: חוקרים, מעצבים, מטפלים, מוזיקאים, סופרים, אמנים.

ואז, בשלב עוד יותר מבוסס, מגיעים הדברים שקשה לדמיין בתחילת הדרך: בתי קפה, תיאטרון, גלריות, פילוסופים שיושבים ומתווכחים על משמעות החיים, אנשים שמתפנים לכתוב שירה, לחקור רעיונות, ליצור תרבות.

הם יכולים להתקיים רק בזכות כל מה שנבנה לפניהם.

אי אפשר להתחיל מהאופרה כשעוד אין מים לשתייה.
אי אפשר להחזיק תרבות עשירה בלי מזון, מחסה, תשתיות, ביטחון וזמן פנוי.
העדינות של השלבים המאוחרים נשענת על העבודה הקשה של השלבים הראשונים.

וזה בדיוק הרעיון שאנחנו רואים גם בסוקצסיה בטבע.

בהתחלה מגיעים היצורים שיודעים לשרוד בתנאים קשים.
הם משנים את המקום.
אחריהם יכולים להגיע יצורים שזקוקים ליותר לחות, יותר צל, יותר חומר אורגני, יותר יציבות.
ואחריהם עוד שכבות של חיים.

כל שלב ״נשען״ על מה שהשלב הקודם השאיר לו.

ואם בכל פעם שהיישוב מתחיל להתבסס אנחנו הורסים אותו ומחזירים אותו לנקודת ההתחלה, נקבל שוב ושוב את אותו שלב חלוצי.

מערכת מורכבת, עשירה ומגוונת לא מופיעה בבת אחת. היא נבנית שכבה על שכבה, דור על דור, על בסיס העבודה של מי שהיה שם קודם.

כשמאפסים שוב ושוב את המערכת

גם בגינה ובחקלאות אנחנו עושים את זה לפעמים בלי לשים לב.

חורשים. מכסחים עד הקרקע. מוציאים את כל החומר היבש. משאירים אדמה חשופה. מרססים. שוב חורשים. שוב מנקים.

ואז מתפלאים שהצמחים הראשונים שחוזרים הם שוב אותם "עשבים בעייתיים".
אלה הקוצניים שאנחנו לא אוהבים…

אבל מבחינת המערכת זה הגיוני לגמרי.

אנחנו ממשיכים ליצור תנאי התחלה ולכן שוב מקבלים יצורים שמתמחים בתנאי התחלה.

אני אוהב לחשוב על זה קצת כמו מערב פרוע: כשאין עדיין הרבה יציבות, צל, שכבות, יחסים ומגוון, היתרון נמצא אצל מי שיודע להגיע מהר, להתרבות מהר ולתפוס מקום.

אם ניתן למערכת זמן, כיסוי, חומר אורגני ומרחב להתפתח, יכולים להצטרף גם יצורים שזקוקים ליותר יציבות.

זו אחת הסיבות שסוקצסיה היא רעיון כל כך שימושי בגינה: היא מזיזה את השאלה מ"איך אני נפטר מהיצור הזה?"

אל"מה בתנאים של המקום נותן לו כרגע יתרון?"

לא כל "עשב" הוא תקלה

אדמה חשופה היא מקום קשה. שמש פוגעת ישירות בקרקע, מים מתאדים מהר יותר, טיפות גשם פוגעות בפני השטח, ויש מעט צל ומעט חומר אורגני.

ואז מגיעים הצמחים שיודעים להתמודד עם התנאים האלה. אנחנו קוראים להם לפעמים "עשבים שוטים", אבל מנקודת המבט של הסוקצסיה הם פשוט החלוצים שמתאימים למקום כפי שהוא עכשיו.

הם מכסים את הקרקע, שולחים שורשים, יוצרים צל, מוסיפים חומר אורגני ומתחילים לשנות את התנאים עבור מה שיוכל להגיע אחריהם.

מבחינתנו הם אולי מפריעים לתכנית. וזה בסדר, גינה היא גם מרחב שאנחנו מתכננים ויש בה עצים, שבילים, ערוגות ומטרות משלנו. אבל לפני שאנחנו עוקרים צמח כדאי לעצור ולשאול:

למה דווקא הוא מצליח כאן? ומה הוא מספר לי על התנאים של המקום?

הצמחייה שמופיעה יכולה לתת לנו רמזים על לחות, הפרעה, חשיפה לשמש, דחיסה ושלב ההתפתחות שבו נמצאת המערכת.

ואם אין לי מאה שנה לחכות?

ופה מגיע החלק המעשי.

אפשר כמובן לתת לסוקצסיה לעשות את שלה ולחכות שנים עד שהמערכת תבנה בהדרגה צל, חומר אורגני, שורשים ומבנה.

אבל רובנו לא מקימים גינה כדי שהנינים שלנו בלבד ייהנו ממנה.

אנחנו יכולים ללמוד את הכיוון שבו הטבע מתקדם ולעזור לו להגיע לשם מהר יותר.

במקום לחכות שעשרות דורות של צמחים יכסו את הקרקע, אפשר לחפות אותה כבר עכשיו.

במקום לחכות שחומר אורגני יצטבר לאט מעלים ושורשים מתים, אפשר להוסיף קומפוסט וגזם.

במקום לחכות שעץ בוגר ייצור צל בעוד עשרים שנה, אפשר לשתול כבר עכשיו עצים, שיחים וצמחי חלוץ שיגנו על מה שגדל מתחתיהם.

אפשר לשמור יותר מים במקום, להשאיר שורשים באדמה, ליצור מקומות מוגנים מרוח ולהפסיק להפריע שוב ושוב לקרקע.

כלומר, אנחנו לא מנסים להחליף את הסוקצסיה.

אנחנו יוצרים מראש חלק מהתנאים שהמערכת הייתה בונה בעצמה בהמשך.

וזה בעיניי אחד הדברים היפים באקולוגיה מעשית: לא לשבת בצד ולחכות שהטבע יעשה הכול, אבל גם לא לנסות לשלוט בו כאילו הוא מכונה. אלא להתבונן, להבין לאן החיים מבקשים להתפתח, לזהות מה חסר כרגע ולעזור בדרך.

אולי לזה התכוונו במילים ״לעבדה ולשומרה״.

ואולי זו עבודתינו בעולם?
לא לייצר את החיים, אלא לטפח את התנאים שבהם הם יכולים להמשיך לבנות חיים.
לעבוד יחדיו עם הדפוסים הטבעיים.

אפשר לחשוב על זה גם בחברה אנושית: קשר, אמון ותרבות אינם נוצרים ביום.
הם נבנים מתוך רצף של מפגשים, התנסויות ומערכות יחסים.
גם כאן, אם שוב ושוב מפרקים את המסגרת ומתחילים מחדש, קשה להגיע לשכבות העדינות יותר של קהילה.

האנלוגיות אינן זהות למערכת אקולוגית, אבל הן עוזרות לראות את אותו עיקרון:

מערכות מורכבות זקוקות לזמן חוסן ויציבות כדי להיבנות.

אולי לא צריך תמיד לעשות יותר

כשמבינים סוקצסיה, גם התפקיד שלנו משתנה מעט.

במקום להסתכל על הגינה כאוסף של בעיות שדורשות תיקון, אפשר להתחיל לראות תהליך שנמצא באמצע הדרך.

מה כבר נבנה כאן?
איזה שלב הגיע?
מה מנסה להתבסס?
איזו הפרעה אנחנו יוצרים שוב ושוב?
ומה יקרה אם ניתן לחלק מהתהליך פשוט להמשיך?

לפעמים נרצה לשתול, להשקות, לחפות או להוסיף חומר אורגני. לפעמים נצטרך להתערב בצורה יותר משמעותית.

אבל לפעמים הפעולה האקולוגית המדויקת ביותר היא דווקא להפסיק לאפס את השעון.

לאפשר לשורש להישאר.
לאפשר לעלה ליפול.
לאפשר לצל להיווצר.
לאפשר ליצורים להגיע.
לאפשר לזמן להיות חלק מהתכנון.

יער לא נולד כיער.

לפני העץ הגדול היו צמחים קטנים יותר. לפני הקרקע העשירה היו שורשים, עלים ופירוק. לפני הקהילה המורכבת היו החלוצים שהצליחו לחיות במקום כשעוד כמעט לא היו בו תנאים.

וכך, דור אחרי דור, החיים אינם רק עוברים במקום.

הם משאירים אותו קצת אחר ממה שקיבלו.

והדור הבא מתחיל משם.